• Yael Zelnik

תגידי, איך נראית שגרת הבוקר שלך? (או: מחשבות על שחור לבן וגם - אפור)


המדקרת הסינית שאני הולכת אליה שאלה אותי באחת הפגישות הראשונות שלנו (דמיינו את זה בקול עדין ואצבעות שלובות): ״אז יעל, את רוצה לספר לי איך נראית שגרת הבוקר שלך?״

נורא רציתי להגיד לה שאני מתעוררת לאט לאט, שואפת לתוכי את היום החדש, מודה על זה שאני פה, עושה מדיטציה של חצי שעה, כותבת לי ביומן מה הייתי רוצה לקדם היום ורק אז מעירה את הילדים ומתחילה לי בשקט וברוגע את היום.

אבל אז נזכרתי שיש את החיים עצמם ואמרתי לה: ״תראי, בגדול, אני מתעוררת עם ילד שיושב עלי וצורח: אמאאאאאאאא, אפשר שוקווווווו?״ :)

***

אני חושבת שזו התמצית של הפער שקיים כל כך הרבה פעמים בין איך שהיינו רוצים לחיות לבין המציאות. ובואו נודה באמת - הפער הזה מתסכל ממש!!! יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה להכניס לחיים שלי, שאני יודעת שיעשו לי טוב ויעשו אותי בן אדם טוב יותר, אבל אז יש את המציאות וזה לא תמיד הולך ביחד.

בתוך הפער הזה אני חושבת שרובנו חיים בגישה של שחור או לבן. אם להיות כנה, יש לי תמיד איפשהו הרגשה שהייתי בצוות ההקמה של הגישה הזו מרוב שאני שבויה בה…..

***

איך זה נראה ביום יום?

אני מחליטה שאני הולכת להכניס מדיטציה לחיים שלי, כי ברור לי שאני צריכה את זה וזה יעשה לי טוב. וכדי שזה יהיה ממש אפקטיבי אני מחליטה: אני הולכת לעשות מדיטציה כל יום!

ואז מגיעה המציאות ובבוקר זה לא ממש מסתדר ובערב אני כבר עייפה ובין לבין אני לא ממש מצליחה להכניס את זה. ולאט לאט אני מבינה שההבטחה הזו שאעשה את זה כל יום, כבר לא ממש תקרה. אז אם זה לא יקרה כל יום, עדיף כבר לא לעשות. כי למה? אם לא אעשה כל יום, איך בדיוק זה יהיה אפקטיבי???

שחור- לבן. הכל- או כלום. התוצאה: אם אני לא יכולה כל יום, אני פשוט לא עושה בכלל.

אני חושבת שהגישה הזו מאוד מסוכנת. כי בסופו של יום היא תוקעת אותנו במקום. לא רק שאני מתוסכלת אני גם לא מתקדמת אובייקטיבית. אני לא עושה שום דבר להתחיל את השינוי לטובה, גם אם זה בצעדים קטנים.

***

אז עשיתי עם עצמי תרגיל. אמרתי לעצמי שכל פעם שאני רואה שזה אפשרי, אחרי שאני מורידה את הילדים בגן אני הולכת לגינה ליד הגן של יואב ועושה 5-10 מדיטציה לפני שהיום מתחיל. כן כן, על הספסל, מההזויים האלה :) והכנסתי לתרגיל עוד משהו: הבטחתי לעצמי שאני לא מודדת את זה. אני לא מטילה ספק כל הזמן ושואלת את עצמי אם זה אפקטיבי. אני פשוט עושה ומנסה להנות מזה שעשיתי ופיניתי לעצמי את הזמן, בימים האלה שזה מצליח לי.

***

אתם יודעים מה מדהים בגישה הזו של השחור או לבן? שהרי ברור שכל פעם שאני כן עושה מדיטציה ,גם אם זה לא כל יום, זה עדיף על מצב שבו אני לא עושה בכלל. אז למה לא לעשות בעצם?? למה לבטל את זה אם זה לא בדיוק כמו שהייתי חולמת שזה יהיה?

להיות באמצע זה הכי קשה, במובן מסוים הרבה יותר קל להיות שחור או לבן, אבל אני מתחילה להבין שמי שמצליח להיות שם, באפור הזה - אלו האנשים שעושים באמת שינוי ופריצות דרך. כי הם מסוגלים להבין את המורכבות של החיים. את זה שיש אפור ושכל צעד שהם עושים מקדם אותם לאן שהם רוצים להיות ומי שהם רוצים להיות, גם אם זה בקצב איטי יותר.

הכי כיף לדמיין שינוי שנעשה באופן ״נקי״ - מחליטים לרוץ אז רצים כל יום, מחליטים לעשות מדיטציה בבוקר אז לא מפספסים אפילו פעם אחת . אבל המציאות יותר מורכבת ואני חושבת שהיכולת ״להחזיק״ את הפער הזה זו מיומנות מאוד מאוד חשובה כדי לעשות שינוי אמיתי.

ויש עוד משהו - החיים שלנו דינמיים. מה שאני אולי לא מצליחה לעשות היום בדיוק כמו שרציתי, אני עוד אצליח לעשות בהמשך. היום קשה לי להכניס מדיטציה בבוקר לפני שהילדים קופצים עליי אבל עוד לפני שאני אספיק להגיד ׳נמסטה׳ הם כבר יהיו בגיל ההתבגרות ואז לא רק שהם לא יקפצו עליי אלא שאני אספיק לעשות שלוש שעות מדיטציה לפני שאני אצרח עליהם: ״יואבבבבב ואיתמררררר, להכין לכם שוקווווווווו״?

14 views