שמעת על הבן של משה? (או: רשימת מחשבות שלי על הצלחה)

הצלחה זה נושא שמעסיק אותי הרבה. מאז ומתמיד. אני רוקדת איתו סוג של ריקוד (עדיין לא החלטתי איזה סגנון). במהלך השנים שיניתי את היחס אליו, אבל הנושא הזה תמיד מאוד העסיק אותי. מי קובע מה זו הצלחה? איך אני יכולה לבנות מבחן הצלחה לעצמי? ואיך משלבים בין מדדים חיצוניים לפנימיים?

***

אני חושבת שהצלחה זו אחת מהמילים הכי מתעתעות שיש. היא נזרקת לאוויר כל כך הרבה, אבל היא מקפלת בתוכה מורכבויות מאוד מאוד גדולות. מדדי הצלחה חיצוניים כמו תפקיד או כסף, דרך בחירות שאנחנו עושים בחיים ועד הרגע הזה בבוקר שבו אנחנו שמים את הרגליים על הרצפה ומרגישים באופן מאוד ברור אם אנחנו רוצים לקום ליום הזה או לא. אנחנו חיים בעידן שבו צריך למדוד הכל - יעדים, מדדים, כניסות לאתר. הכל צריך להסתכם במספרים ובגרף נורא ברור. אבל איך מודדים הצלחה??

***

מכירים את זה שההורים שלכם מספרים לכם שפגשו את חבר שלהם משה ומדווחים לכם שהבן שלו ממש ממש מצליח. זה תמיד נורא מצחיק אותי. וואלה? באיזה מדד הוא מצליח? דיברתם איתו? ישבתם מולו? הסתכלתם לו בעיניים? שאלתם אותו אם הוא אוהב את החיים שלו? אם בא לו לקום בבוקר? אם הוא מרגיש שלם עם הבחירות שלו? על סמך מה בדיוק קבעתם שהוא מצליח? מאחר ומדובר בכל כך הרבה שאלות, אני בדרך כלל מהנהת ומחייכת וחושבת לעצמי שזה מדהים שאנחנו עדיין יכולים להגיד על מישהו שהוא מצליח מבלי להכיר אותו באמת ושעדיין יש בנו צורך כל הזמן להוכיח לכולם שאנחנו/הילדים שלנו/החברים שלנו - מצליחים.

***

במהלך השנים ניסיתי לבנות לעצמי מבחן משלי להצלחה. סוג של נייר לקמוס כזה שדרכו אוכל לנסות להבין קצת יותר האם אני בדרך הנכונה, עבור עצמי. דווקא כשהרעש בחוץ נורא חזק, אני מנסה לחזור למקום הכי אישי ופנימי שיש. אני עושה פאסט פורוורד שנים קדימה, לחלק השני של החיים ושואלת את עצמי שאלה נורא פשוטה: על מה את מתחרטת שלא עשית? אולי על זמן שלא היית עם הילדים? אולי על חברה שלא הקמת? אולי על משהו שבאמת ובתמים חשבת ששווה לשתף את העולם ולא שיתפת? באופן מוזר, אני ממש יכולה לדמיין בגוף את התחושה העתידית הזו של ההחמצה. ומה בשורה התחתונה? ככל שיש לי פחות דברים ברשימה הזו, אני שמחה יותר. וככל שאני שמחה יותר ומחוברת יותר לחיים שיצרתי לעצמי, מבחינתי זו הצלחה. וזה המצפן שלי.

***

זה נשמע נורא פשוט אבל ביום יום זה פאקינג קשה. יש אינסוף לבטים, ספקות, הרמת גבות, חוסר הבנה מהסביבה ורעשים חיצוניים מאוד מאוד חזקים. אנחנו חיים בדור של לייקים ולבבות, שהכל נורא בחוץ, אז האם באמת אפשר להפריד בין הבחוץ לבפנים? אבל האמת היא שהספקות לא רק חיצוניים. הדרך הזו כוללת גם המון פחדים פנימיים שאולי אתחרט על הבחירות שאני עושה עכשיו, עוד כמה שנים. ומה אם מה שאני עושה לא יצליח וכולם סביבי בינתיים כבר התקדמו, הרוויחו יותר כסף וטפסו להם ב״סולם ההיררכי״ ואני אחשוב לעצמי: מה עשית?!?

***

יש משהו במילה הצלחה שמרגיש תמיד נורא בינארי - הצלחתי או לא הצלחתי. רגע כזה שאנחנו אמורים להגיע אליו מתישהו. וכשחושבים על זה ככה, זה די מפחיד. ואם לא אגיע לרגע הזה? מה יקרה אם אעביר חיים שלמים ולא ארגיש שהצלחתי?

אבל מי אמר שחייבים לחשוב ככה על הצלחה? מי אמר שיש רגע שבו הכל משתנה? אולי זה פשוט אוסף של ימים שאנחנו עפים על עצמנו? שאנחנו אוהבים את החיים שיצרנו לעצמנו?

*בתמונה - ילד שעוד לא מטריד את עצמו במחשבות על הצלחה....