נו, הוא כבר הסתגל לגן? (או: רשימת מחשבות שלי על תקופות של שינויים)
בספטמבר העולם מתחלק לשניים: אלה בלי הילדים שבטוחים שאם ספטמבר התחיל זה אומר שהחופש הגדול נגמר, הילדים בגנים והשגרה חזרה. ומולם, אלה עם הילדים שיודעים שזו רק פיקציה. החופש הגדול אמנם נגמר אבל השגרה, איך אומרים, פחות כאן....
במונחים המקצועיים קוראים לזה 'הסתגלות'. שבוע שבועיים ראשונים שבהם הילדים נכנסים לגן ומסתגלים - למקום, לגננת (לנו גם יש גנן!) ולילדים. במונחים שלנו, ההורים מן היישוב, אפשר לקרוא לזה סוג של הארכת החופש הגדול או כמו שאנחנו אוהבות לקרוא לזה אצלנו בבית: שבוע 'בוא ניתן כיף לגננת נראה שזורם ונחזור הביתה' :)
אני תמיד מרגישה שתקופת ההסתגלות היא תקופה של פיצול אישיות מוזר שכזה. מצד אחד כולנו חוששים והכל חדש ובתכלס בא לי לקחת את הילדים ולברוח איתם לאיזה חווה רחוקה. מצד שני יש מין רצון כזה לדחוף אותם, לעודד, לא לעשות מזה סיפור יותר מידי גדול ולדלג לנו מעל ההסתגלות. יותר מזה - נדמה הרבה פעמים שילד שהסתגל מהר הוא "מוצלח" יותר, עושה פחות בעיות, חוסך כאבי ראש מההורים שחייבים לחזור כמה שיותר מהר לשגרה....
השבוע הראשון עבר סך הכל בהצלחה. כולם בסדר. אז אם נסתכל רק על זה – וואלה, היתה אחלה הסתגלות. בלשון עבר. הילדים התחילו, הסתגלו, נגמר. חוזרים לחיים שלנו.
אבל האמת היא שזו לא המציאות המלאה. זה רק מה שנראה מבחוץ. כי אם אני מסתכלת על השבוע הזה קצת יותר מקרוב, אני יכולה להצביע על לילות שהם קמו בהם הרבה יותר מהרגיל (מהתרגשות או פחדים, קשה לדעת) ורגעים שבהם הם היו יותר "קצרים" מהרגיל ועם פחות סבלנות. ובתכלס, זה הכי הגיוני בעולם. העולם שלהם התהפך, הקרקע נשמטה ואנחנו – מצפים מהם תוך שבוע להיות פיקס. להתיישר, לחייך ולתת לנו לחזור לשגרה.
יש משהו נורא מתעתע בעיניי בילדים. לפעמים נראה לנו שהצרות שלהם קטנות יותר. אז חטפו לו את הצעצוע, למה זו כזו דרמה. ברגעים האלה אני תמיד מזכירה לעצמי שאין להם דדליינים וקידומים בעבודה על הראש. יש להם את החיים שלהם, בגודל שלהם. והדאגות שלהם הן אמיתיות לגמרי ברגע הזה.
אני לא חושבת שיש ילד שיכול לסיים להסתגל לסיטואציה חדשה שכל כך מהותית לחיים שלו תוך שבוע. אני לא פסיכולוגית ילדים ולא עשיתי על זה מחקר. אני פשוט מסתכלת על עצמי. כל פעם שיש לי שינוי בחיים, זה זעזוע לא קטן עבורי. אני מגדירה את עצמי מחדש, מחפשת את המוכר, מוצפת בחששות והרבה פעמים פוחדת נורא ממה שעומד להגיע ואיך זה ירגיש. מעולם לא הצלחתי להסתגל לסיטואציה חדשה תוך שבוע. לקח לי לפחות חודש-חודשיים להבין את הדינמיקה, להכיר את האנשים, למצוא את עצמי במצב החדש. אז למה בעצם שיואב ואיתמר ירגישו אחרת??
אנחנו חיים בעולם שדורש מהדברים להיות נורא מהירים, על גבול האינסטנט. ויש מין לחץ חברתי באוויר שמייצר משוואה כזו שכמה שמסתגלים יותר מהר זה יותר טוב - לגביהם ולגבי עצמנו. אבל האמת היא שאנחנו לא ממש עובדים ככה, בני האדם. יש דברים שלוקחים זמן וזה טבעי והגיוני....
עברנו שבוע ראשון. שרדנו כדי לספר. ורוב הסיכויים שהילדים שלי עוד לא הסתגלו לגן. הם מתחילים להסתגל. זה ייקח להם עוד זמן. וגם לי.
