מתי הלכת פעם אחרונה לבד לסרט? (או: מחשבות שלי על המיומנות אולי הכי חשובה שיש).

אחרי הצבא עשיתי טיול גדול של 9 חודשים לדרום אמריקה. בתוך התקופה הזו היה חודש אחד שבו יצא שהייתי לבד בבואנוס איירס. וכשאני אומרת לבד - זה אומר לבד. ממש לבד. קמה בבוקר לבד, הולכת להסתובב לבד, אוכלת בבית קפה לבד ואפילו הולכת לסרט לבד.

עד היום אני זוכרת את התחושה הקשה שהיתה לי בימים הראשונים. ילדה בת 20 מסתובבת לה לבד בעיר גדולה שהיא לא מכירה. אבל החלק היותר חזק לדעתי היה שהילדה הזו מעולם לא היתה לבד לפני.

***

מי שמכיר אותי יודע שאני בת אדם של אנשים, אני אוהבת נורא להיות בחברה, זה עושה לי טוב ויש שיגידו גם שאני די מוחצנת. בואו נגיד, לא נחבאת אל הכלים. מאז שאני זוכרת את עצמי אני תמיד מוקפת באנשים, במלא חוגים, כל הזמן בפעילות. דקה אחת לא לבד.

ופתאום מצאתי את עצמי לבד לגמרי. וזה היה מפחיד ממש! ולא בגלל שהיה מפחיד להסתובב לבד ברחוב, אלא שפתאום הייתי צריכה להיות עם עצמי, להעביר את הזמן והכי חשוב - ללמוד להכיר את עצמי ככה. לא להיות מובכת מהשתיקות עם עצמי, פשוט לבהות ולחשוב. בלי להיות בפעילות כל הזמן.

אני ממש זוכרת את הרגשת המבוכה שהיתה לי כשישבתי לבד לאכול בבית קפה ואיך הסתכלתי לצדדים כל הזמן בסרט שנכנסתי אליו לבד. וגם את תחושת הבדידות הגדולה שהרגשתי בימים הראשונים. ממש תעוקה כזו בלב.

***

אחרי שהצלחתי לעבור את הימים האלה, שהיו לא פשוטים בכלל, פתאום ההרגשה הזו של הלבד התחילה להרגיש לי קצת יותר נעים בגוף, משהו שם נרגע ואפילו התחלתי לאהוב את זה. את היכולת לעשות את מה שמתאים לי, בלי להתחשב בכולם ואת השקט הזה. השקט שבו יכולתי לשמוע את המחשבות של עצמי ואשכרה להיות בזה. בסופו של דבר העברתי ככה באמת חודש ואני חושבת שזו היתה אחת החוויות הכי חזקות בחיים שלי.

פאסט פורוורד 16 שנה קדימה, אני פתאום קולטת כמה זמן לבד יש לי היום, לפעמים ימים שלמים. ונורא נח לי ככה ונעים לי האמת. הזמן הזה עם עצמי, לא רק שהוא לא מוזר לי, הוא הפך להיות משהו הכרחי בחיים שלי שבלעדיו אני פשוט מרגישה מוצפת מידי.

***

כל הזכרון הזה קפץ לי לראש כשנתקלתי השבוע במאמר שמדבר על על ההבדל בין בדידות לבין להיות לבד. הכותרת שלו, בתרגום חפשי היא: ׳מה אנשים מופנמים יכולים ללמד אותנו על להיות לבד עם עצמנו׳? זה החזיר אותי בדקה לחודש ההוא ולמה שלמדתי ממנו.

במאמר יש משפט שתפס אותי שאומר ש׳ללמוד להיות מרוצה בחברה של עצמנו זה סקיל חיוני לחיים שלנו׳.

כמה זה נכון.

***

וכמו הרבה תובנות אחרות אני מיד חושבת על זה בהקשר של ההורות. לפני כמה זמן היינו בקמפינג עם חברים ושמנו לב שבזמן שכל הילדים יכולים לשחק ביחד שעות, יואבי לוקח לעצמו כל כמה זמן הפסקה מחברת הילדים. הוא ״פורש״ החוצה מהמשחק להיות קצת עם עצמו. לשחק עם עצמו, להיות בעולם הדמיון שלו או סתם לשבת ולבהות. וכשבא לו הוא חוזר למשחק.

חייבת להודות שבהתחלה זה היה לי מוזר, אפילו טיפה הדאיג אותי. יש משהו בחברה שבה אנחנו חיים שנורא מחזקת את האנשים המוחצנים יותר ואם מישהו הוא פחות כזה - אולי יש בעיה. למה הוא לא רוצה לשחק עם כולם? אולי יש לו בעיה בבטחון? איך זה ישפיע לו על חיי החברה? כל המחשבות האלה עברו לי בראש, והעובדה שאני מאוד שונה מזה באישיות הבסיסית שלי, רק העצימה אותן.

אחרי שהצלחתי לפנות את המחשבות מהסוג הזה יכולתי לחשוב על זה רגע יותר לעומק. והבנתי שיואב קיבל מתנה מאוד גדולה. הוא מצליח להיות בחברת עצמו, מבלי להרגיש בדידות בכלל. ההפך. זה לא מפחיד אותו ויותר חשוב מזה - אין לו תלות (שאני מכירה מקרוב מאוד) באנשים שמסביבו כדי שיהיה לו מעניין או מרגש.

פתאום הבנתי כמה אני יכולה ללמוד ממנו. כמה הייתי שמחה שזה יבוא לי ככה בטבעיות - פשוט להיות מרוצה בחברת עצמי. וכמה יש לי אחריות גדולה - לאפשר לו לשמור על זה. על הזמן הזה שלו עם עצמו, על הכיף הזה ועל היכולת להיות לבד מבלי להרגיש בודד. מבלי לחכות לגיל 20 ולהתיישב לו לבד לראשונה בשורה 4 באולם הקולנוע.