מה? ככה הוא יוצא לגינה??? (או: רשימת מחשבות שלי על חינוך ופחדים)
לפני כמה ימים חזרתי הביתה ופגשתי את ליאת מתחת לבית, כשהיא בדרך לגינה עם יואב ואיתמר. הדבר הראשון ששמתי לב (כי היה מאוד קשה שלא...) זה שיואב לבש תחפושת של ספיידרמן. ולא במרכאות – אשכרה תחפושת, זו מפורים.
ליאתי, אולי נוריד את זה? מה זה קשור ללכת ככה לגינה? זה היה המשפט הראשון שהצלחתי להוציא מהפה. התגובה הרגשית שלי נעה בין מבוכה לבלבול. ליאת ישר ענתה שאין לה בעיה עם זה ומבחינתה זה ממש בסדר שהוא ילך ככה לגינה אם זה מה שהוא רוצה. היא שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף ואחרי כמה שניות של מחשבה החלטתי לבוא איתם.
אני חושבת שזה היה אחד מהמקרים האלה שאחר צהריים ספציפי יכול לשנות משהו מאוד גדול בחיים שלנו.
האמת? הדרך לגינה לא היתה פשוטה לי. כולם ברחוב הסתכלנו עלינו, ספק בחיוך, ספק ב"מה נסגר עם האימהות האלה, משהו לא בסדר שם...". ובהתחלה זה ממש לא היה לי נעים. כל מבט כזה הרגיש לי כמו חץ שנתקע לי בגוף ומכווץ אותי לאט לאט.
ותוך כדי שאני מרגישה את זה אני מסתכלת על יואב. והוא מאושר! כל כך מאושר! חש עצמו ספיידרמן אמיתי, מגיע לגינה, מודיע לכולם שספיידרמן הגיע ויורה קורי עכביש על כל מי שזז.
ואז זה היכה בי. עד כמה יש פער גדול בין המצב הרגשי שיואבי היה בו באותו הרגע למצב שלי. והכל כשהסיטואציה במציאות היא אותה אחת – הוא הגיע עם תחפושת לגינה הציבורית, ולא בפורים. זה הכל.
הפער הזה גרם לי לחשוב המון. לחשוב על ההבדל בין מי שהייתי כילדה ועל מי שאני היום. כמה פחדים וחששות הצטברו, כמה החברה "נירמלה" אותי, כמה חשוב לי מה חושבים אנשים וכמה הרצונות שלנו פשוט להיות מה שבא לנו להיות מודחקים פנימה מהפחד של "מה יגידו".
זו לא פעם ראשונה שאני רואה את זה בעצמי, למרות שעשיתי כבר כמה דברים בחיים שלי שלא ממש הלכו עם הנורמה. הרי תחשבו על זה, כמה פעמים אנחנו לא עושים דברים בגלל מה שיחשבו? כמה מעצורים וגבולות אנחנו שמים לעצמו רק בגלל מה שיגידו? אחד הדברים הכי מאתגרים בעולם לדעתי זה להצליח להשקיט את הקולות החיצוניים ולשאול את עצמי – מה באמת א-נ-י רוצה?
אבל פתאום הבנתי עוד משהו – הבנתי שעכשיו כאמא המחשבות האלה משפיעות לא רק עליי אלא גם על הילדים שלי. כמה אני משליכה את הפחדים שלי עליהם. ויותר מזה - המון פעמים אנחנו רואים בילדים שלנו המשך של עצמנו. אם יואב ילך ככה ברחוב, מה זה אומר עליי? מה יחשבו עליי?
וזה כבר משהו שהיה לי ממש קשה לקבל. עד כמה הפחדים שלי משפיעים באופן ישיר על יואב והכי בעייתי מבחינתי – עוצרות אותו מלהיות הוא, לעשות את מה שבא לו לעשות. הרי זה היה רק "מבחן" קטן, בסך הכל תחפושת לגינה. מה יהיה אחרי זה? כשהוא יבחר את דרך החיים שלו? את מה שהוא רוצה לעשות בחיים? או את ההופעה החיצונית שלו? מה יקרה אז?
ובאותו הרגע, קיבלתי החלטה. כבת אדם ובכאמא. לתת לעצמי להיות קצת יותר יואב, קצת יותר ילדה. שאעבוד קשה כדי לנקות, כמה שאפשר, את הקולות החיצוניים, את מה יגידו ומה יחשבו. להקשיב יותר לעצמי וללכת עם זה, גם אם זה לא תמיד נראה "נורמלי" מבחוץ.
וכאמא החלטתי, שאנסה ככל שביכולתי לתת לילדים שלי להיות הם מבלי להשליך עליהם ומבלי לראות אותם המשך של עצמי, אלא אנשים נפרדים ממני. עם רצונות, תשוקות וחלומות. לתת להם להיות כמה שיותר "הם", עם הנורמה בלי הנורמה, עם תחפושת או בלי, זה לא באמת משנה. התפקיד שלי הוא לדאוג שהם ידעו שאהיה שם בשבילם עם האמת שלהם, תמיד.
