כמה זמן לוקח להכין תבשיל טוב? (או: רשימת מחשבות שלי על משמעות וקריירה)

במהלך השנים האחרונות עשיתי כמה שינויים יחסית גדולים בקריירה שלי. את כולם הובילה הרגשה פנימית שגרמה לי להחליט לעשות שינוי ולהמשיך במסע שמקרב אותי כל פעם עוד צעד קטן לעצמי.

במהלך השנים האלו, פנו אלי לא מעט אנשים שרצו לשתף ולהתייעץ על המסע שהם עוברים. הרבה מהם היו כאלה שעסקו בעריכת דין ומאוד רצו לעשות שינוי ועמדו ממש ב"קצה הצוק" שנייה לפני ה"קפיצה". הם פנו אליי כי כנראה ראו בי עדות חיה לזה שאפשר לעשות את זה ולהישאר בחיים :)

אחרי כמה זמן שמתי לב שבשיחות שלי איתם חזרתי על אותה שאלה - האם אתם מרגישים משמעותיים במקום העבודה שלכם? התשובה של הרוב המכריע היתה שלילית. כנראה זו גם הסיבה שמלכתחילה פנו אליי. מכאן הכיוון כבר היה די ברור, לפחות מהצד שלי.

רק לאחרונה עצרתי לחשוב מה זה אומר בכלל להרגיש משמעותי? זו הרי מילה כל כך גדולה אבל מה היא אומרת בתכלס?

אחרי חפירות של עצמי עם עצמי (זה משהו שקורה לא מעט) הבנתי שעבורי להיות משמעותית זה אומר שאני יודעת, בידיעה מאוד עמוקה, שהדבר יהיה אחר אם אני לא אהיה שם. לא טוב יותר או טוב פחות - פשוט אחר. במילים אחרות, זו הרגשה שאני יכולה להביא את עצמי (את האישיות שלי, הכישורים שלי וערכים שלי) לתוך הדבר הגדול שאני חלק מהיצירה שלו.

מה זה הדבר הזה? זה ממש לא משנה. זה יכול להיות מוצר טכנולוגי, כתב הגנה או עשייה חברתית. בסופו של יום אנחנו יוצרים משהו ויש לו צורה בעולם. אני מאמינה שההרגשה הכי גדולה שיכולה להיות למישהו במקום העבודה היא הידיעה שעצם העובדה שהוא שם ולא במקום אחר משפיעה על תהליך היצירה, על מה שיהיה בסוף בעולם. התחושה העמוקה הזו נותנת משמעות. ולהרגיש משמעותי זו הרגשה מדהימה שמי שטעם ממנה פעם אחת, יהיה לו קשה מאוד לחזור אחורה.

השאלה האם אני מרגישה משמעותית היא שאלה שנורא קל לשים אותה על הנייר אבל בחיים האמיתיים היא מתערבבת עם כל כך הרבה דברים - מערכות יחסים, אגו, חוסר בטחון והקולות החיצוניים של 'מה אנשים יגידו'. האתגר הכי גדול, וזה מניסיון ממש, הוא לנקות אותם לאט לאט, ולהגיע למהות עצמה ולשאלה הזו. וממה שלמדתי ברגע שמסתכלים לה חזיתית בעיניים, רוב הפעמים התשובה די ברורה ונמצאת אצלנו לא מעט זמן.

אוקיי אבל מה אז? אז פה החלק הקשה באמת. לעשות עם זה משהו. לעשות משהו אקטיבי עם ההבנה הזו.

חזרה לשיחות ההתייעצות - תמיד מגיע השלב שבו מי שיושבת מולי מבינה שהיא לא מרגישה משמעותית ושהיא רוצה לעשות שינוי ואז מגיעה ההלקאה העצמית - איך זה יכול להיות שאני לא עושה כלום? עד כדי כך אני פחדנית?

וזו הנקודה הכי קריטית בעיניי. הרגשות השניוניים שאנחנו מפתחים על ההבנה שלא מספיק טוב לנו (יש לי הרגשה ראשונית והיא שלא טוב לי ועליה אני מרגישה עוד הרגשה שניונית של כעס ואכזבה מעצמי על זה שאני לא עושה עם זה כלום). אלו רגשות מיותרים לגמרי כי בסופו של יום במקום לעודד אותנו הם רוב הפעמים רק תוקעים ומקטינים אותנו.

כמי שמכירה היטב את הרגשות האלה למדתי שהדרך היחידה להתמודד איתם היא להסתכל להם בפרצוף להגיד להם תודה רבה שבאתם והזכרתם לי להתקדם אבל עכשיו אני לא צריכה אתכם. עכשיו אני מתמקדת בלהרים לעצמי שהייתי מספיק מודעת ואמיצה כדי לשאול את עצמי את השאלות הקשות ולתת להן תשובות. ובעיקר אני מזכירה לעצמי ששינויים מהסוג הזה הם ממש כמו תבשיל טוב (כן, יש דברים שאפשר לדעת גם בלי לבלות במטבח) - דווקא אם נותנים להם להתבשל כמו שצריך ולא ממהרים להוציא אותם מהאש הם טעימים ומפנקים יותר.

לכל אחד יש את הקצב שלו לעשות שינויים ואני לא חושבת שיש תשובה אחת למתי נכון לעשות אותם. לדברים מהסוג הזה לוקח זמן להתבשל לשקוע ואז לעבור לשלב הפרקטי. וזה בסדר. אין דרך אחרת לעשות אותם. הם הרבה פעמים כואבים ולא נעימים וזמן ההמתנה יכול להיות קשה מאוד (במיוחד כשכבר ממש ממש רעבים!) אבל בסופו של יום אין כמו לשבת, ברוגע, ולקחת את הביס הראשון של התבשיל שהתבשל לו כמו שצריך ומשאיר בפה טעם כיפי וטוב של עוד.