• Yael Zelnik

אז שנה הבאה בניו יורק? (או: רשימת מחשבות שלי על פרויקט שהתחיל בסלון ויצא לעולם)

Updated: Apr 2, 2019


אני לא חושבת שיש פה מישהו בפיד שלי שלא מכיר את הפורמט שלנו ב- ZE.ZE של 'אנשים שבדרך כלל לא מרצים'. אחרי הכל, כמות הפוסטים שלי בעניין הזה לא השאירה באמת אפשרות כזו.


למי שטרם שמע, בקצרה - אנשים שלא מרצים הוא פורמט מדהים שפותח על ידי קהילת ZE.ZE לפני 5 שנים. הרעיון היה פשוט: בואו ניצור אירוע מסוג אחר. במקום סיפורי הצלחה גדולים ומפוצצים, נעלה על במה 7 אנשים "רגילים" עם סיפורים מרתקים ומסרים חזקים שלא יקבלו במה בשום אירוע אחר. זה יכול להיות נהג מונית, אחות במיון, מישהי שמספרת על טיפולי הפוריות שלה או שוטפת גופות. הרציונאל הוא כזה: לסיפור אנושי טוב יש כח. יש לו כח לייצר אמפתיה והזדמנות להבין מה זה להיות בנעליים של מישהו שונה ממני. כמה פשוט, ככה חזק.


האירוע הזה כל שנה הולך וגדל. השנה הוא כבר מילא שני סבבים מלאים בהאנגר 11 ומשך 4,000 איש בערב.

לפני שנה, אחרי האירוע הגדול שלנו, כתבתי בקבוצת הוואטסאפ שלנו, בסוג של צחוק - יאללה שנה הבאה בניו יורק?


הפצצה הוטלה. זהו, זה כתוב. בדיעבד אני מבינה שזה דפוס שאני פועלת בו בהרבה מקרים - כשאני רוצה להגיד משהו, שאני מאמינה בו במאחורה של הראש, אחרת לא הייתי זורקת אותו לאוויר, שיכול להישמע באותו רגע ממש הזוי, אני מתבלת אותו בהומור. חצי צחוק חצי אמת. יכול להיות שזה סוג של הגנה. הרי אם אמרתי את זה בצחוק, אף אחד לא ייקח את זה ברצינות. ואם אף אחד לא לוקח את זה ברצינות, אז גם לא יהיה אף אחד מאוכזב בסוף.


מאותו רגע, הדבר הזה לא עזב אותי. הבנתי שיש פה משהו שיכול לקרות. לכל הפחות, אני מאמינה שהוא יכול לקרות. הגענו למסקנה שהשותפים הכי טובים למסע הזה הם ROI Community, קהילה מדהימה של יזמים מכל העולם שיש לי זכות להיות חלק ממנה.


כמו בכל סיפור יזמי טוב, זה לא קרה תוך רגע. בואו נגיד, שזה לא שבצד השני של הקו בשיחת טלפון התקשו להאמין שכל הטוב הזה נחת עליהם. לקח זמן לבדוק, לבנות ולסגור את השותפות הזו. מפה בנינו את מודל העבודה - החלטנו שנבחר 5 צוותים מכל העולם ואנחנו נהיה אלה שנכשיר אותם ונלווה אותם עד שיקימו אירועים של אנשים שלא מרצים, אבל הפעם בקהילה שלהם.


דקה אחרי שהכל נסגר פתאום נחתה עליי ההבנה – אוקיי, עכשיו צריך לגרום לזה פאקינג לקרות! מיד צפו כל השאלות: זה דבר אחד להצליח לעשות את זה בתל אביב, אבל איך נצליח למדל (מלשון מודל) את זה? ואיך מלמדים מישהו אחר לעשות משהו כזה? מה לעזאזל חשבנו לעצמנו? לשכפל את זה עכשיו בכל העולם????

תודה לאל שהייתי חייבת להכנס ישר לעשייה. זו התרופה הכי טובה. בעזרת צוות מדהים שהוקם עבור המשימה, התחלנו לבנות את הכל מאפס – איך תראה הכשרה כזו, איך מלמדים מישהו מה זה בכלל? איך מעבירים את הבשורה הגדולה הזו הלאה מבלי שאנחנו שם? מה חשוב לנו שיישמר ואיפה אנחנו רוצים לתת חופש? כל כך הרבה שאלות ודברים לעשות.


בפברואר הגיעו לארץ 5 צוותים מכל העולם (אשקלון, בואנוס איירס, ניו יורק, סן פרנסיסקו ופרדס חנה-ג'אסר). 10 אנשים מיוחדים במינם שהתחברו לפורמט הזה ורצו ליצור אותו בקהילות שלהם.


הרגע הראשון שכולם הגיעו היה בשבילי בלתי נתפס. פתאום כל הדברים שפינטזנו, שחלמנו עליהם, אשכרה קורים. כולם לקחו ימי חופש, עלו על מטוס ובאו ללמוד איך עושים את זה. ומאיתנו. זה פשוט מטורף.


שלושת הימים האלה היו מדהימים. ולא בגלל שהם היו מושלמים. בכלל לא. אלא דווקא כי זה נתן לנו הזדמנות לראות צד אחר בארגון שלנו, באנשים שלנו. פתאום להיות במקום של ללמד, להכניס אנשים אחרים לחזון שלנו, לתת להם את המקום שלהם.


לדעתי לקח לי שבוע מההכשרה להגיד לעצמי שגם אם לא יהיה אף אירוע זה לא נורא, כי העיקר שניסינו. ידעתי שמדובר באנשים מדהימים, אבל גם ידעתי מה כרוך ביצירה והוצאה לפועל של אירוע מהסוג הזה. באנרגיות הנפשיות, ביכולות היזמות והארגון, בתהליך שעוברים עם הדוברים ועוד כל כך הרבה דברים. הסיכוי שכל הצוותים שהכשרנו אשכרה יגמרו לזה לקרות היה נראה הזוי בעיניי, אבל החלטתי שאנחנו נעשה את כל מה שאנחנו יכולים מהצד שלנו כדי לגרום לחזון הזה להתממש.


מאז ההכשרה ליווינו את הצוותים מרחוק, מיילים, שיחות סקייפ, התייעצויות ותמיכה. חלקם הזיזו דברים יותר מהר, לחלקם לקח זמן. באמצע היו משברים, אנשים שהתחלפו ואתגרים גדולים. אבל כל הזמן היתה תזוזה, היתה התקדמות ובעיקר היה ברור שכל מי שנכנס לפרויקט הזה רוצה לקחת בו חלק, רוצה להיות חלק מהסיפור הגדול שהפורמט הזה מביא לעולם.


אתמול התקיים האירוע הרביעי בפרדס חנה-ג'אסר והאירוע החמישי והאחרון בניו יורק יתקיים בפברואר. האירועים שחלמנו עליהם קרו. וקרו מדהים! כל אחד באנרגיות ובגודל שמתאימים לו. אבל לכולם היה דבר אחד משותף – כולם העלו על הבמה אנשים שבדרך כלל לא מרצים וכולם נתנו הזדמנות לקהילה שלהם לשמוע את הסיפורים, להבין מה זה להיות בנעליים של מישהו אחר ולתת לעצמם הזדמנות להיות אנשים אמפתיים יותר.

כמו כל מסע, גם זה הוציא אותי עם כמה מסקנות עיקריות:


ההתחלה של כל מסע כזה, עד כמה שזה קלישאתי, זה בחלום. אפשר להגיד אותו בצחוק אם הוא נשמע מפחיד ואפשר פשוט להכריז עליו. לכל אחת יש את הדרך שלה. אבל בלי להעז לחלום רגע על משהו שנראה לנו ברגעים הראשונים בלתי אפשרי, לא היינו יוצאים להרפתקה הזו.

***********

חלום הוא לא טכני. המח שלנו רגיל למשוך אותנו תמיד למקומות הפרקטיים. לחשוב על הבעיות שיכולות לצוץ, על הקשיים. בשלב שהחלום נרקם, המח צריך לדמיין תמונה הזויה והלב צריך להתפוצץ מהתרגשות. עניינים טכניים הרבה פעמים חוסמים את המקומות האלה. אז לשלב הראשון אפשר להגיד להם תודה ולהתראות בנימוס ולהסביר להם שנתראה שוב בשלב הבא אחרי שהחלום יתגבש, נאמין בו, נדמיין אותו ונצליח לרתום את כל מי שצריך כדי שהוא יקרה.

***********

אחרי שעברנו את שלב החלום וסגרנו את הדברים, מגיע שלב חשוב לא פחות – ההוצאה לפועל. פה זה בדיוק המקום לקרוא לכל אותם חברים – הפרטים הקטנים, המודל, המקצועיות. כל אלו שהופכים את החלום למשהו אמיתי וברמה הכי טובה שאפשר. זה המרכיב הסודי שבסופו של יום הופך חלומות למציאות שנשארת.

***********

בנייה של דברים גדולים לוקחים זמן וצריך סבלנות. זה שלב קשה במיוחד לאנשים שאוהבים לראות מהר את התוצאות. אבל הזמן הזה הוא הכרחי. כדי לבנות את זה נכון, כדי שכל הצדדים ירגישו שהם מקבלים ערך אמיתי מהדבר הזה והכי חשוב – כי רוצים שהדבר הזה ימשיך ולא לעשות זבנג וגמרנו.

***********

גלובליות עושה לי את זה. זהו, אמרתי את זה. משהו בהבנה שהפורמט שהתחיל פה בתל אביב מגיע לעוד מקומות בעולם, עם תרבות שונה ואנשים אחרים פשוט מרגשת. ואולי זו פשוט ההבנה הזו שכמשהו הוא טוב ופשוט ונוגע, יש לו כח להשפיע על אנשים, לא משנה איפה הם חיים.

*********** יש משהו ממכר בהרגשה הזו. "כבשנו" עוד יעד, הגענו לעוד מקום. ודווקא מתוך המקום הזה חשוב לי להזכיר,בעיקר לעצמי, שבסופו של יום מדובר באנשים. אנשים שבאו להקשיב, צוותים מדהימים שהרימו את הדבר הזה, השותפים שלנו ואולי הכי חשוב מבחינתי – הצוות מתוך ZE.ZE שגרם לכל זה לקרות - Narkis Alon שהביאה את הפורמט הזה לעולם, Dafi Shoshana Alpern שיודעת לקחת כל אדם ולהפוך את זה לסיפור מרתק Or Frish שהצליחה להוריד את זה לקרקע ולגרום לזה לקרות ן Tal Schweiger שדואג שהפרויקט הזה ילך ויגדל כל הזמן. תהליך היצירה הזה הוא מרתק והוכיח לי עוד פעם שזכיתי באמת לעבוד עם אנשים מיוחדים במינם. שאיתם מרגיש שהכל אפשרי. אם הייתי יכולה לקחת משהו אחד מכל הדבר הזה, הייתי בוחרת בהרגשה הזו.

26 views