אז רגע, של מי הם? (או: רשימת מחשבות די ארוכה שלי על הורות)
איזה יופי שיש להם שתי אמהות. תכלס, מה רע? נשמע ממש כיף! אבל רגע.....של מי הם בעצם? מי האמא האמיתית?
האמת היא שכשהתחלתי לחוש את הצורך להיות אמא, לפני חמש שנים בערך, לא תיארתי לעצמי שזו תהיה שאלה שאצטרך להתמודד איתה ברמה כמעט יומיומית. בניגוד להרבה נשים אחרות, אני לא יכולה להגיד שהצורך להיות אמא התבטא בתחושות הרחמיות שלי. האמת היא שהצורך העז להיות אמא שהרגשתי קיבל פחות ביטוי ברחם. אם כבר אז אולי יותר בלב.
תמיד ידעתי שאני רוצה להיות ואהיה אמא. באופן די מוזר, באותה נשימה גם תמיד ידעתי שאני ממש אבל ממש לא רוצה להיות בהריון. אולי זה חוסר השליטה על הגוף, אולי הפחד מבתי חולים, אולי העובדה שברור לי שאני לא אהיה מהבנות האלה שחוות את זה כהתגלות אלהית אלא יותר כהתגלות האסלה גרמו לי להחליט באופן די אינטיאוטיבי שאין לי כל עניין בחוויה הזו שכולם מדברים עליה. אבל, וזה אבל גדול – תמיד תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אמא, שהרצון לגדל ולחנך ילדים הוא חלק משמעותי מאוד ממי שאני ומהייעוד שלי בעולם הזה.
"התמזל מזלי" ויצאתי מהארון. מה שאומר שיש שני רחמים בבית שלנו (יש שיגידו שתי), ומכאן הדרך לאפשרות להיות אמא מבלי להיות בהריון נראית פתאום קצרה יותר. רצה הגורל ומצאתי אישה מדהימה. כזו שרק רוצה להביא כמה שיותר ילדים וגם לא הכי טובה בניהול מו"מ ולכן בלי הרבה דרמות היה ברור לשתינו שהיא זו שתלד ושנהיה שתי אמהות שמגדלות באופן שוויוני לחלוטין את הילדים שלנו.
ההחלטה שלי שלא להיות בהריון מלווה בהמון שאלות וסקרנות מצד הסביבה. העובדה שאני בוחרת לוותר על חוויה כל כך ייחודית מעניינת מאוד, מסתבר. האמת היא שאני יכולה להבין את זה, כי הרי לידה זה באמת משהו מיוחד מאוד שאין דומה לו בעולם. אבל מה שמעניין באמת זה שרוב השאלות לא מגיעות בגלל חווית הלידה הייחודית והרוחנית שקושרת אותך לאמא אדמה. רוב הפעמים המתעניינים שואלים אם לא הייתי רוצה ילד שהוא שלי.
ממש רוצה! לכן, יש לי שניים. כן, כן, אבל ילד שלך ממש שלך, את לא רוצה? רוצה. אני עונה בחיוך ויודעת בדיוק למה הם מתכוונים. אתה מתכוון ילד שיהיה גנטית שלי? כן, כן ,שלך, באמת שלך.
אז התשובה שלי תמיד נורא קצרה ואין לי יותר מידי הסברים מאחוריה. התשובה היא לא. מעולם לא היה לי רצון שיהיה ילד עם הגנטיקה שלי או שיהיה דומה לי פיזית. ותמיד היה לי ברור שאוכל להרגיש לילד שאני מגדלת מהשנייה הראשונה (כלומר מההחלטה להביא אותו שזה הרבה לפני שהוא מגיע לעולם) כמו לילד שהוא ביולוגית שלי. האמת היא שעם הזמן אפילו למדתי שחוסר החיבור הגנטי מקל עלי, הוא משחרר אותי ואת הילדים שלי ממקום שבו אני משליכה את עצמי על האישיות שלהם (משהו בסגנון: וואי וואי איך הוא עקשן ומניפולטור, בדיוק כמוני). במקום מסוים, חוסר החיבור הגנטי מאפשר לי, באופן אישי, לתת להם מקום של מרחב להיות יותר הם עצמם ופחות אני בגרסת המינימי.
אם אני אגיד שמהרגע הראשון הרגשתי שהם הילדים שלי לכל דבר ועניין אני אשקר. אבל זה לא קשור למטען הגנטי. לזה יש הסברים שקשורים לנשיאת העובר ברחם ולהנקה שמחברת באופן מאוד חזק בין התינוק לאם, לפחות בחדשים הראשונים (ובמקרה שבאמת מניקים). במובן מסוים אני חווה כאישה את המקום של בן הזוג במשפחה סטרייטית. המקום שבו לוקח קצת יותר זמן להתחבר, להכיר ולהרגיש, למרות שהתינוק הוא גנטית שלהם. לפחות אצלי במאזן השיקולים, ולמרות שאני יודעת שחווית ההריון והלידה יכולים לחבר אותי מהר יותר אולי לילדים שלי, אני מעדיפה בדרך שבה בחרתי, לפחות לעת עתה (למדתי בחיים שכל כך הרבה דברים יכולים להשתנות....).
מבחינתי הורות היא קשר, היא יחסים שנרקמים לאט לאט, היכרות שהולכת ומעמיקה, זמן איכות שמבלים ביחד וגדילה משותפת. אני מרגישה אמא לשני הילדים שלי בכל רמ"ח אבריי, ממש פיזית. אני מרגישה את הגעגוע, את האהבה המטורפת, את הכאב ואת הדאגה. אבל יותר מהכל אני מרגישה עמוק עמוק בתוכי את מה שהזהות שלי כאמא עשתה לי. את הרוך והסבלנות שהיא הוציאה ממני, את היכולת להיות פחות שיפוטית ויותר מכילה ואת הכח להתמודד פתאום עם סיטואציות מורכבות יותר בפורפורציות ובאיזון הרבה יותר גדול.
אני מקבלת באהבה את זה שאנשים רוצים להכניס את הסיטואציה הזו לאיזו מגרה במח, משהו שהם כבר מכירים. ואם את לא ילדת אז הוא לא שלך ואם הוא לא שלך אז אולי זה לא אמיתי.
אבל האמת היא שאמא אמיתית זו הרגשה, זה הדבר הכי סובייקטיבי בעולם. פגשתי כל כך הרבה אנשים שקשורים לילדים שלהם בקשר דם וגנטיקה ולא מתחברים להורות ולילדים שלהם ולצד זאת פגשתי אנשים שהחליטו לאמץ או מגדלים ילד שהוא לא גנטית שלהם ומחוברים אליהם בצורה הכי עמוקה שיש.
לא תמיד אני יודעת להסביר את ההחלטות שלי, ופה מדובר בחתיכת החלטה, אבל מהרגע שלקחתי אותה עד היום היא מרגישה לי אותנטית בשבילי ומאפשרת לי את החיים שאני רוצה ליצור לעצמי ולמשפחה שלי.
ההחלטה הזו נגעה להורות שלי, אבל עם הזמן אני מבינה שזה נכון לכל תחומי החיים. בדרך אנחנו עושים החלטות לא פשוטות, כאלה שהרבה פעמים מפגישות אותנו חזיתית עם הציפיות של החברה מאיתנו, עם מה שמקובל ואולי אפילו עם הפחד הנורא מכל שיום אחד נתחרט על ההחלטה הזו. זה לא פשוט בכלל לקחת החלטות כאלה והמון פעמים מפחיד. בסופו של יום, אני חושבת שהשאלה היחידה שצריך לתת לה תשובה היא: האם אני שלמה עם ההחלטה הזו היום? האם היא תואמת את הערכים והתפיסה שלי על העולם נכון לרגע זה? אם התשובה היא כן אני חושבת שעצם קבלת ההחלטה, לפחות בשבילי, נותנת לי את הכח ללכת על זה ולהתמודד עם כל השאלות והאתגרים הלא פשוטים שנמצאים בדרך.
