• Yael Zelnik

אז מה הסיפור שלך? (או: מחשבות שלי על הסיפור הכי חשוב, זה שאנחנו מספרים לעצמנו).


סטוריטלינג זה השחור החדש. הנושא הכי חם. כל הזמן מדברים איתנו על איך לספר את הסיפור שלנו, איך לשווק את המוצר שלנו - שיגע, שיתחבר ובסוף שימכור. אבל לפני כל אלה, אני חושבת שיש סיפור אחד שהוא הכי חשוב - הסיפור שאנחנו מספרים עלינו - לעצמנו.

***

אם הייתי צריכה לשים את האצבע, הייתי אומרת שלסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו יש את הכי הרבה השפעה על מה יקרה לנו בחיים בפועל. פעם אחרי פעם הבנתי איך אני מפרשת סיטואציות אובייקטיביות בצורה שתתאים בדיוק לנרטיב שאני מסתובבת איתו בראש.

הנה דוגמה: שנים הסתובבתי עם הסיפור שאני לא מ״פותרי הבעיות״ (problem solver). למה? כנראה כי היה לי בראש גיק עם חולצת טישרט ולוגו של הסטארטאפ שלו בצד החולצה למעלה. אחד כזה שהתחיל לקודד כבר בגיל 15 וכל מה שהוא רוצה בחיים זה שיציגו לו בעיות והוא יקודד להן את החיים עד שהן לא יהפכו לבעיה יותר.

עכשיו, כל מי שהיתה פעם יזמת יודעת שללכת למסלול כזה אם את לא ״פותרת בעיות״ זה בערך כמו להגיד שאת הולכת לרוץ מרתון כשמעולם לא רצת דקה אחת. זה פשוט לא יקרה. ואכן, המציאות בשנים האחרונות הראתה לי פעם אחרי פעם שכדאי להתחיל לחשוב על בעיות באופן קצת יותר רחב. ומה התגלה לי עם השנים? שאני דווקא ממש אוהבת את זה, אולי יותר מכל דבר אחר ושוואלה - אני גם טובה בזה. אז אולי הסיפור שסיפרתי לעצמי כבר לא כל כך מתאים?

אותו דבר בדיוק קרה לי לפני כמה שנים בטיפול הפסיכולוגי שלי. כל שבוע במהלך הפגישה הייתי זורקת לפסיכולוגית שלי, כל פעם בהקשר אחר משהו כמו ״את חייבת להבין, אני פשוט לא מהאנשים האלה שכשאומרים להם לא כשהם דופקים בדלת הם יבואו מהחלון״. פגישה אחרי פגישה היא התאפקה והנהנה עם הראש (אתם יודעים, כמו שפסיכולוגיות אוהבות לעשות) ואז יום אחד נראה שהיא לא יכולה להתאפק יותר ואמרה לי: תשמעי, אני ממש מכבדת את הסיפור הזה שאת בוחרת לספר לעצמך, אבל רק חייבת להגיד שהמציאות שאת מביאה פה לחדר מספרת סיפור שונה לחלוטין ואז היא פשוט התחילה למנות את כל הפעמים שלא רק שהגעתי מהחלון, הגעתי מהפאקינג ארובה. ותוך כדי שהיא מדברת הרגשתי ממש פיזית איך הסיפור הזה מתחיל להתפורר לו ושהמשבצת הזו שנכנסתי אליה נשמטת ממני ואני קולטת כמה נאחזתי בה, גם כשהיא כבר לא תאמה את המציאות.

***

אני מאמינה שלסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו יש תפקיד. הרבה פעמים הוא מאפשר לנו להסביר לעצמנו דברים מסוימים שקורים לנו בחיים, לפעמים הוא מגן עלינו מביקורת פנימית או חיצונית. זה טבעי ויש בזה גם המון מקומות טובים. אבל לפעמים, יש מצבים שבהם בלי לשים לב, אנחנו נאחזים בסיפור הזה בציפורניים, למרות שהוא מעכב אותנו ומגביל אותנו. וזה הרגע שכדאי לפעמים לנסות להיפרד ממנו ולנסות לבנות סיפור חדש. כזה שיותר מתאים ליום יום שלנו, שלא מעכב אותנו, אולי אפילו (תנו לי לעוף, מה אכפת לכם) סיפור שבנוי על נרטיב חיובי (אני מאלה שלא מוותרות, אני מאלה שילמדו כל בעיה לעומק….).

סטוריטלינג הוא לגמרי השחור החדש. הוא חשוב, אי אפשר בלעדיו והוא הבסיס כמעט להכל. אבל אני חושבת שסטוריטלינג הוא הרבה יותר מזה - הוא יכול ממש לשנות ולהפוך את האופו שבו אנחנו חושבים על החיים שלנו, על עצמנו ועל המפגש הזה שלנו עם החיים עצמם. בזמן שאנחנו עסוקים כל הזמן בלבנות את הסיפור הכי טוב ומהודק, שווה לפעמים לעצור, להסתכל על זה מהצד ולבדוק - אנחנו כל כך רגילים להדק את הסיפור כלפי חוץ. אבל מה עם הסיפור הכי חשוב - זה שאנחנו מספרים לעצמנו?

0 views