• Yael Zelnik

אז מה את מביאה לשולחן? (או: מחשבות שלי על אישי ומקצועי)



בחצי שנה האחרונה יש לי זכות ממש גדולה ללוות אנשים נהדרים במסע האישי והמקצועי שלהם. לעזור להם להבין טוב יותר מי הם, מה החזקות והחולשות שלהם, מה המחסומים שלהם ולחבר את זה ליום יום, למקצועי, לעשייה וליצירה שלהם.

אני כמעט בטוחה שרובם חושבים שהם אלו שבאים ללמוד, אבל האמת היא שאני לומדת מהם המון. על התמודדות עם אתגרים, על איך אפשר להגיע להישגים בדרכים שונות ולא פחות מזה על עצמי ועל החיים.

לאורך הדרך שמתי לב שיש כמה דפוסים נורא מעניינים שחוזרים על עצמם ולימדו אותי לא מעט:

1. לכולנו יש חזקות וחולשות. למה? כי אנחנו בני אדם. מעטים מאיתנו יודעים מהן. וממש מעטים מאיתנו מסוגלים להגיד אותן בקול רם. מה שמעניין זה שאם היו שואלים אותנו מה החזקות והחולשות של הפרויקט שלנו או החברה שאנחנו מובילים, סביר להניח שהיינו שולפים את זה די במהירות. במילים אחרות, אנחנו מכירים הרבה יותר טוב את מה שאנחנו מתעסקים בו מאשר את עצמנו. קצת מוזר לא? אז זהו, שלא כל כך, כי לימדו אותנו להתרכז בעבודה, להיות הכי טובים בה ולשים את כל החפירות העצמיות האלה בצד. מה שלא לימדו אותנו זה שה"חפירות" האלה יגרמו לנו לעשות בחירות הרבה יותר נכונות למי שאנחנו ולהיות פי 10 יותר טובים בכל דבר שנעשה אחר כך.

***

2. הרוב הכמעט מוחלט של האנשים שאני מלווה הן נשים. מדהימות ומוכשרות. ממש! מהעבודה עם כולן, בלי יוצא מהכלל, המסקנה שלי היא אחת - הדימוי העצמי שלהן נמוך בהרבה ממה שהן עושות בפועל ומהיכולות שלהן. כשאני שואלת אותן מה הן מביאות לשולחן, נניח למקום עבודה חדש, הן כמעט אף פעם לא ידברו על הפוטנציאל שלהן אלא רק על דברים שהן עשו בעבר ויודעות בוודאות גמורה שהן יודעות לעשות. ואם הן עוברות תחום, אז בכלל. הן מתחילות מאפס, מבלי להביא בחשבון את כל היכולות המקצועיות והאישיות שהן השתמשו בהן כדי להגיע לתוצאות המטורפות שהן הגיעו. תמיד ידעתי שזה קיים אבל רק עכשיו כשאני רואה את זה ממש מקרוב אני מבינה הרבה יותר טוב את הבסיס של הפערים שקיימים בסוף במציאות ובהתקדמות של נשים בשוק העבודה.

***

3. ליווי של מישהו חיצוני תמיד מרגיש לנו כמו משהו פריבילגי כזה או משהו שאנחנו מגיעים אליו בשעת צרה. אבל האמת היא שכולנו צריכים את זה, כמעט תמיד. ולא רק בגלל מי שמלווה אותנו אלא אפילו מעצם ההחלטה הזו שאני משקיעה בעצמי ובפיתוח האישי שלי ומקדישה שעה וחצי בשבוע לעצמי – לחשוב על עצמי, לדבר על עצמי ולהתעסק בעצמי. רק המסגרת הזו מייצרת סטינג שמאפשר לי לעשות עבודה, לקחת הפסקה ולעשות זום אאוט לחיים שלי – מצרך נדיר במירוץ המטורף הזה שאנחנו חיים בו.

***

4. החלק האישי והמקצועי שלנו קשורים אחד לשני באופן ישיר, אי אפשר באמת להפריד ביניהם. אני חושבת שאחד מהדברים שחוזרים כל הזמן, ואני "נופלת" בהם לא מעט, זו המחשבה שכדי לעשות תפקיד מסוים אני צריכה להיות אדם מסוג מסוים. נגיד, כדי להיות מנהלת אני צריכה להיות קרה ומחושבת ולדעת לחתוך דברים ולקבל החלטות מהירות. ואם אני לא כזו – כנראה שאני לא יכולה להיות מנהלת טובה. כשחושבים על זה, זה לא ממש הגיוני. הרי זה לא שאנשים נכנסים לתפקיד ונעשים מישהו אחר. אני יעל וכשהתחלתי לנהל, נהייתי יעל המנהלת. אני לא יכולה להיות מישהי אחרת ולכן לא הגיוני לחשוב שיש טייפקסט אחד של מנהלת. השאלה היחידה שצריכה לעמוד בפניי היא איך אני הופכת להיות המנהלת יעל הכי טובה שאני יכולה? והתשובה חוזרת להתחלה – להכיר את עצמי ממש ממש טוב. להבין במה אני חזקה, במה אני חלשה ומה מניע ומרגש אותי ודרך זה לעבוד ולבנות את המנהיגות שלי. ***

5. אנשים הם אנשים הם אנשים. לא משנה באיזה תחום, באיזה תפקיד ובאיזה גיל. לכולנו יש חסמים, פחדים ודרך לעשות. לכל אחת יש את השביל שלה ולכל אחד יש את הדרך שתתאים לו יותר. אנחנו חיים בעולם נורא הישגי, שהכל בו נמדד והכל גם מרוח על פני הרשתות החברתיות (עם או בלי קשר למציאות). האתגר הכי גדול הוא למצוא מקום שבו אנחנו יכולים להיות *באמת* אנחנו – עם החלומות שלנו, התשוקות שלנו, החזקות והחולשות. הכל ביחד. כל השאר, בתכל'ס, הוא לגמרי בונוס.

*בתמונה - אני ואחי הקטן (סורי Yaron Zelnik, מכרתי אותך בשביל פוסט), לפני המון שנים, כשעוד לא הבנתי שסטיילינג הוא ממש אבל ממש לא אחת מהחזקות שלי.....

24 views