אז מה את אוהבת לשמוע? (או: מחשבות שלי על מוזיקה, קריירה והפלייליסט של החיים)
אני אפתח בוידוי. אבל כדאי שתשבו, זה לא הולך להיות פשוט.
אני, יעל צלניק, בת ליוסי ואנט ובעלת משקפי היפסטרים, אוהבת מוזיקה מזרחית. כן כן, לא מזרחית פופ לייט, מזרחית בכבד. סלסולים, סוג של בכי כזה, בקיצור - כבד. לא יודעת לגמרי להסביר את זה אבל אני פשוט אוהבת את המוזיקה הזו.
***
אבל, אני לא אוהבת *רק* את המוזיקה הזו. אני אוהבת גם להיטים זולים, מוזיקה ישראלית טובה, מוזיקה שחורה וג׳אז. האמת היא שאני אוהבת המון סוגים של מוזיקה, מאוד מאוד מגוון.
והדבר שאני הכי אוהבת לעשות באימוני בוקר שלי זה ללכת לי ברחוב ולקפוץ מסגנון לסגנון. להיות הדי ג׳יי של הבוקר שלי, לבנות פלייליסט שלא היה מבייש את החתונה הכי מגוונת והזויה בעולם. האמת היא שזה עושה אותי ממש מאושרת, אני מרגישה שאני אוהבת את כל מה ששמתי ושכל פעם זה מוציא ממני משהו אחר.
בהליכת הבוקר האחרונה שלי כל כך נהניתי. עפתי! וחשבתי לעצמי תוך כדי כמה כיף זה שאני אוהבת כל מיני דברים, ואיזה כיף לי שאני יכולה לגוון, לבנות את הפלייליסט שלי, שלא דומה לפלייליסט של אף אחד אחר ולהצליח להנות מהכל, להביא את כל המורכבות שלי פנימה ואת העובדה שאני פשוט לא דבר אחד. אני קצת יותר מורכבת מזה. וזה הרגיש לי כל כך הגיוני וכל כך נעים וכיף.
***
ויחד עם אותה הרגשה באמת עילאית התחילה לחלחל לי מחשבה נוספת לראש - למה כל כך קל לי לעשות את זה עם המוזיקה, כשאף אחד לא שומע וזה רק אני עם עצמי וכל כך קשה לי לעשות את זה בחיים עצמם?
אני אותה יעל, אני לא באמת משתנה, אבל כשזה הופך להיות משהו שהוא בחוץ ו״חשוב״ יותר, נגיד הקריירה שלי, פתאום זה לא נראה לי הגיוני ויותר מזה - זה נראה לי לא טוב. מה זאת אומרת להיות גם עורכת דין וגם יזמת? מה זה אומר גם לבנות חברה וגם ללוות אנשים בדרך שלהם? מה זה אומר להרצות גם על עסקים חברתיים וגם על חוזקות? מה זה אומר שאני עושה גם גם? איפה המיקוד? במה אני רוצה להתמחות?
***
בשנה האחרונה ליוויתי לא מעט אנשים שהיו בצומת גדולה ומאתגרת בקריירה שלהם. אני חושבת שזה הדבר שהכי הפחיד את כל מי שפגשתי. מה יחשבו על המעבר שלי? איך זה מסתדר עם מה שעשיתי עד עכשיו? ומה זה אומר עלי שאני רוצה לנסות משהו חדש? ואם ארצה לחזור לתחום שאני עוזב/ת - איך זה ייראה?
כשאנחנו מגיעים לחיים עצמם, פתאום אנחנו מצפים מעצמנו להיות דבר אחד. שמים את עצמנו במשבצת. מה שבחרנו בהתחלה, זה מה שאנחנו צריכים להיות. והחברה מסביב, איך נגיד את זה, לא הכי עוזרת. לאנשים הכי קל להכניס אותנו למשבצות ועוד יותר קל להם שנישאר שם, לא נאתגר את המשבצות, לא ננסה דברים חדשים, לא ״נזגזג״ קצת בין התחומים ובתכל׳ס לא באמת נטעם ממה שיש לחיים להציע לנו.
אבל מי קבע את זה?? למה דווקא בקריירה שלנו, שהיא חלק כל כך גדול מהזהות שלנו ומהזמן שלנו - אנחנו מגבילים את עצמנו בצורה כל כך חדה? למה דווקא בדבר כל כך מרכזי אנחנו לא נותנים ביטוי לכל המורכבות והייחודיות שלנו?
***
אומרים ש - God is a DJ ואני מקבלת את זה לגמרי. אבל גם אלהים צריכה לפעמים באמצע האירוע ללכת לשירותים לשנייה או לנשנש משהו מהבופה, בכל זאת גם לה יש רגשות וצרכים (ותאבון). ואז יש לנו הזדמנות - לעלות על העמדה ולהחליט בעצמנו מה יהיה הפלייליסט, מה יהיה השיר הבא ובגדול איך המסיבה הזו - החיים שלנו - יראו.
* בתמונה - אני בטיול משפחתי, מדמיינת לי שיר מזרחי טוב, מרימה כל הזמן, כאילו מדובר מינימום בחפלללההה.
