• Yael Zelnik

אז את מרגישה כבר יותר טוב? (או: מחשבות שלי על תהליכים של שינוי, סבלנות ואמת).


אני בתהליך של ריפוי.

מי שמאוד קרוב אליי יודע שלצד האנרגיות הלא מעטות שיש לי כבת אדם (יש שיאמרו שלפעמים מוגזמות…), אני חולה הרבה. כל פעם משהו אחר. כל מחלה שיש מסביבי, אני מלקטת. כי למה לא בעצם? לזכותי ייאמר שאני ממש מגוונת. עכשיו, הייתי יכולה להאשים את הילדים ולהגיד שהם מביאים את זה מהגן, אבל בתכלס זה ככה כבר מאז שאני ילדה.

***

בשנה האחרונה אני ממש משקיעה זמן בלנסות לבנות את החיים שאני רוצה לחיות בהם. זה נכון לקריירה, למשפחה, לנפש ועכשיו הגיעו תורו של הגוף (שמחובר גם לנפש, אבל אתם מבינים למה אני מתכוונת). אז החלטתי שאני הולכת למטפלת שתעזור לי לחזק את הגוף שלי, להחזיר לי את השליטה ובעיקר להחזיר לי את האמונה שהגוף שלי חזק ובריא ויכול לשרת אותי נאמנה.

לפני כמה שבועות התחלתי בתהליך. הטיפול הזה מלווה גם בתזונה מאוד מאוד (מאוד כבר אמרתי?) קפדנית. אתם יודעים, בלי חיטה, בלי מתוקים, בלי מטוגן. בקיצור, בלי שמחת חיים :)

***

בשבוע הראשון ממש הרגשתי יותר חיונית, אבל פתאום במהלך השבוע השני היו לי כמה ימים של נפילה. חזרתי להרגיש את ההרגשה הרגילה הזו שהגוף חלש, הבטן פעילה והראש כואב. ומיד קפצה לה המחשבה: הנה, זה לא עובד. למה אני צריכה את זה? אני גם משלמת לא מעט כסף, גם חיה בתזונה מוקפדת כאילו אני נזיר בטיבט ומה התוצאה? כלום! הנה, כמו תמיד זה חוזר למה שהיה אז למה בכלל להשקיע ולנסות לעשות שינוי???

עכשיו אני יודעת שההרגשה הזו היא טבעית לחלוטין, אבל אני חושבת שהיא מבטאת בתוכה את כל הקושי והיופי שביצירת שינוי משמעותי בחיים שלנו, בכל תחום.

***

ניסיתי לחשוב למה בעצם אני לוקחת כל כך קשה את זה שיש כמה ימים של נפילה? הרי אולי הגוף שלי גם צריך להתרגל לשינוי שהוא עושה? וככל שחשבתי על זה הבנתי שהאכזבה מגיעה הרבה פעמים מהפער בין מה שקורה לנו בחיים לבין מה שאנחנו רואים מהעולם החיצוני, ולפעמים גם ממה ש״מוכרים״ לנו, בטח בעולם שאנחנו חיים פה עם הצפת הרשתות החברתיות.

הרי מי מאיתנו לא מכיר את זו שמצטלמת עם המיץ לניקוי רעלים שהיא התחילה לשתות היום וכותבת: מרגישה מעולה, עפה על החיייייים!!!! או ההוא שמעלה תמונה מסיום של אימון ריצה מעולה שהוא כל כך שמח שהוא יצא אליו!!! סביר להניח שהיא לא תצלם את היום למחרת שהיא הרגישה על הפנים והוא לא יעלה תמונה ויגיד: היה לי חרא של אימון, לא מאמין שבכלל יצאתי לרוץ.

אם זה מה שאנחנו רואים כל היום, אז למה שלא נאמין לאט לאט שזה באמת עובד ככה?

***

כשהגעתי כמה ימים אחרי זה למטפלת, די נסערת יש לומר, היא הסתכלה עליי בפנים מכילות והסבירה לי בפשטות שברור שהגוף שלי יתנהג אותו דבר. הוא עדיין מנסה להתנקות מכל מה שהכנסתי עליו עד היום. ההבדל הוא שעכשיו אני גם דואגת לו ומכניסה אליו דברים טובים ומחזקת ולאט לאט הוא יתחיל להרגיש יותר טוב. ופתאום כשהיא אמרה לי את זה, זה נשמע לי נורא הגיוני, הקל עליי ואפשר לי לקחת נשימה ולהבין שיש דרך. זה לא יקרה ביום אחד.

***

הרבה פעמים כשאני שומעת הרצאות או קוראת כתבות עם אנשים שהצליחו לעשות שינוי או להגיע לאן שרצו הם מספרים על איפה הם היו ולמה רצו לשנות ומשם קופצים להיום - למטרה שהשיגו.

הלוואי שהיינו מדברים יותר על האמצע - על הימים הקשים ממש בדרך, על חוסר הבטחון, על החרטה שבכלל יצאנו לשינוי הזה ומי היה צריך את זה בכלל? על הזמן הארוך. לא בסיסמאות, אלא באמיתי. לעצור על הדברים האלה, לתת להם מקום, כי הם הסיפור האמיתי של השינוי ואם לא מצליחים לעבור את זה, אז התהליך נקטע ואנחנו חוזרים אחורה.

אני מודה, גם אני נופלת בזה המון פעמים. לא מציגה את כל התמונה, לא עוצרת על הקשיים. ולכן תמיד מאוד מאוד משתדלת לדבר גם על החלק הכל כך חשוב הזה - על החרדה שהיתה מלווה לתהליך, על חוסר הבטחון, על הספקות, על הדברים שלא הצליחו. על הסיפור האמיתי, בלי ליפייף אותו, כי שם נמצא הקושי ושם נמצאת גם ההצלחה האמיתית.

***

אז מה העבודה שלי עכשיו? בעיקר להבין שזה תהליך, לא לצפות לתוצאות מהירות ואם תרשו לי להגזים - אז אפילו להנות מהספירלה הזו. זה שהחלטתי בראש לעשות שינוי לא אומר שהגוף יכול ״להתייצב״ שם תוך כמה ימים אחרי שנים שהוא לא היה חזק מספיק. בינתיים, אני הולכת להכין לי איזה לחם חומוס, שעועית אזוקי או קייל, כבר לא ממש מצליחה להבדיל ביניהם מרוב רעב :)

*בתמונה - גלידה. אושר זמני בגביע. נתראה בזמן הלא קרוב, אוהבת אותך.

8 views