• Yael Zelnik

אז איך זה השפיע עלייך? (או: רשימת מחשבות די ארוכה שלי על חיים ומוות)

Updated: Jun 14, 2018



כשהייתי בת 16 ההורים שלי החליטו שצריך לעבור מחיפה לרעננה. הם אמרו משהו על זה שאבא שלי מזדקן מהר מידי וזה כנראה בגלל הנסיעות שלו כל יום לעבודה בתל אביב.


אני טיפוס מרצה. ולכן במקום למרוד, להודיע להורים שלי שלא מקובל עליי, שזה לא גיל שעוזבים בו את החברים, ושהם מוזמנים לעבור ואני אשאר לגור פה לבד, בחרתי לקנות דיסק כפול של אביב גפן לשמוע אותו בלופ בחדר, לעשות מסיבת פרידה בים ולעבור.


עברנו בקיץ לפני שהתחלתי את התיכון ואחת ההחלטות הכי חשובות שלי היתה ליצור קשר עם שבט הצופים ברעננה ולבקש מהם להדריך. זו היתה דרך ממש נעימה ומוגנת להכיר אנשים טובים מיד עם המעבר ולהגיע עם חברים לתיכון.


קשה להאמין אבל פעם הייתי ביישנית. טוב לא ביישנית ביישנית אבל היה לוקח לי יותר זמן לדבר, בהתחלה הייתי הרבה פעמים פשוט שותקת.


בשכבה שלי היתה אחת. אלה. אחת הבנות הכי יפות שפגשתי בחיים שלי. ולא רק זה אלא שהכינוי שלה היה אלה הכלה (סלנג כזה שהשתמשנו בו פעם) מה שמתאר את זה שלא רק שהיתה יפה חיצונית אלא גם אחת הבחורות הכי מוכשרות וטובות שיש. כזו שתמיד עוזרת, יוזמת ועושה את הדברים הכי טוב. מסוג הבנות שהכי קל לשנוא אבל פשוט אי אפשר.


התמזל מזלי ואלה ראתה אותי. היא זיהתה אותי ואולי אפילו סימנה אותי. היא רצתה שנהיה חברות. ואני? ברור שרציתי. מי לא רוצה להיות חבר של אלה?


זה לא לקח רגע אבל לאט לאט נרקמה בינינו חברות מדהימה ועמוקה מאוד. כזו שאין הרבה בחיים. היינו מבלות כמעט את כל הזמן שלנו ביחד, היה לנו את השטויות והצחוקים שהיו רק שלנו אבל בעיקר - היתה לנו חברות נורא כנה. כזו שאפשר להגיד שכועסים או מקנאים.


תמיד אהבתי באלה את זה שהיא היתה דמות עגולה. היו לה המון רבדים והמון מורכבויות וזה מה שהפך אותה לכזו מעניינת בעיניי. אהבתי בה גם את הרף שהיא הציבה לי. תמיד ניסיתי להיות טובה יותר כדי להצליח להיות קצת יותר כמו אלה. להיות ראויה לטייטל ה'חברה הכי טובה' שלה.


אבל הכי אהבתי באלה שאת הכל היא חוותה עד הסוף - את השמחה, הדכאון, ההתאהבויות, הפרדות. הכל. היה בה משהו חי. כל כך חי.


שנת 2010. אני לומדת לבחינות לשכה. חזרתי משיעור עיצוב של ליאתי בבוקר וישבתי ללמוד בבית. אני זוכרת ממש ממש טוב שחשבתי לעצמי כמה אני מאושרת ואיזה כיף לי שאני יכולה לקפוץ לשיעור בבוקר ולעשות עוד דברים כיפיים בין לבין (בכל זאת יצאתי משנת התמחות במשרד עורכי דין). שנייה אחרי זה טלפון מאמא שלי.


יעלי, את בסדר? כן אמא ממש מצוין. למה? אחות של אלה לא דיברה איתך? לא. למה? (מריצה בינתיים בראש את העובדה שאלה בדרום אמריקה ומתחילה להבין שמשהו לא בסדר) יעלי, תשבי רגע. אחות של אלה התקשרה אלי עכשיו.היא הודיעה לי ש....היא הודיעה לי שאלה נהרגה בדרום אמריקה.


אני לא זוכרת מה אמרתי לה אני רק זוכרת שהייתי חייבת להישכב על הרצפה והרגשתי שאני חייבת להקיא. התקשרתי מיד לליאת כדי שתבוא מהר הביתה ותפסתי אותה באמצע הסופר, עוזבת את כל השקיות ורצה אליי. כמה דקות אחרי זה הטלפון מאחות של אלה באמת הגיע אבל עכשיו כבר ידעתי מה הבשורות שבפיה.

מכאן רוב היום כבר מעורפל לי. אני זוכרת שהודענו לחברות הקרובות ומיד נסענו להורים של אלה מתקשים להאמין שהסיוט הזה אמיתי. מכאן זה הוביל להספד ולשבעה שזכורים לי גם הם במעורפל מאוד.


השנה ציינו את השנה השביעית ליום הארור הזה. האמת היא שאני פשוט לא מצליחה לקלוט שעבר כל כך הרבה זמן.


כבר בשנה הראשונה חברים שאלו אותי כל הזמן איך זה השפיע עליי ואם זה גרם לי להבין שהחיים קצרים ושצריך למצות אותם כי זה יכול להיגמר כל רגע.


לא היה לי נעים להגיד להם שלא. שאלה לא פוגשת אותי בכלל במקומות כל כך ב'רומו של עולם'. כי אלה בעיקר פגשה אותי כל פעם ששטפתי כלים ונזכרתי איך תמיד היתה מנקה ועושה הכל עד הסוף הכי פדנטי שיש וכל בוקר כשאספתי את השיער לפני יציאה ונזכרתי שהיתה צוחקת תמיד על זה שהשיער שלי מבולגן ועל זה שנראה לי הגיוני לצאת ככה מהבית. בלי תובנות עמוקות, בלי שינויים דרסטיים בעקבות המשבר. חיים רגילים עם החברה הכי טובה שבאה לבקר כמעט יום יום במקומות הכי סתמיים שיש.


וככה עברו להם החיים. עם המשפחה המדהימה של אלה. אבל בלי אלה. בלי החברה שלי. ולאט לאט זה כבר מתחיל להרגיש נורמאלי וזה כבר פחות מוזר שהיא לא פה, לא היתה בבית החדש שלנו ולא מכירה את הילדים.


השבוע התעסקתי בנושא הזה יותר מהרגיל ופתאום הבנתי משהו. בשבע שנים האלה עשיתי את השינויים הכי קיצוניים כמעט בחיים שלי. שיניתי מסלול קריירה ועזבתי עבודה בטוחה, מתגמלת ו"נחשבת" רק כדי לעשות משהו שאני מתחברת אליו ומרגישה שעושה משהו טוב בעולם. מאז, אני במסע תמידי, כזה שמבקש לייצר לעצמי ולאנשים סביבי משמעות, שמקרב אותי עוד קצת לעצמי ובעיקר שיגרום לי להרגיש חיה. כמה שיותר חיה.


היום ברור לי שיש קשר בין הדברים. אמנם לקח לזה זמן אבל המוות של אלה השפיע עליי באופן הרבה יותר עמוק יותר ממה שהבנתי. הוא גרם לי לרצות לחיות יותר (ואני לא מדברת על מספר שנים), להתרגש, להשפיע. לא לפספס את התקופה הזו שנקראת חיים שאני יודעת מתי התחילה אבל אין לי שמץ של מושג מתי תסתיים.

ברור לי שאני עושה את כל הדברים האלה בשביל עצמי ובשביל האנשים שסביבי שאני כל כך אוהבת אבל מידי פעם מתגנבת לי המחשבה שבפנים בפנים אני עושה את זה כי אני עדיין רוצה להוכיח לאלה שאני ראויה להיות החברה הכי טובה שלה, אפילו כשהיא לא פה לידי.

40 views