אז אולי כל מה שצריך זה לנשום? (או: רשימת מחשבות די ארוכה שלי לקראת השנה החדשה)

אני מתה על חגי תשרי. לא יודעת להגיד בדיוק למה. משהו ברומנטיות ובנאיביות שלהם, מתחילים משהו חדש. תמיד נדמה לי שכולם קצת יותר נחמדים אחד לשניה.

לפני החגים אני תמיד מתחילה להתרגש באופן קצת מוגזם, מכינה את עצמי לחשבון נפש, מתחילה לחשוב על מה הייתי רוצה להשיג בשנה הקרובה, מתחילה להכין רשימה של מטרות ויעדים לעצמי לשנה החדשה ומחכה בקוצר רוח לימים האלה.

השנה נכנסה לי איזו מחשבה טורדנית לראש שהשנה אני חוזרת לרוץ (כן, פעם מזמן זה קרה). אפילו השתעשתי מול ליאת בהכרזות על מרתונים וכאלה. הפרצוף שלה אמר הכל, אגב.

עד כאן הראש שלי. ועכשיו המציאות. ביום חמישי שלפני כיפור התחלתי להרגיש קוצר נשימה. לא משהו נורא, עוד הלכתי לי בבוקר ברגל ועפתי על החיים, אבל בחמישי בערב כבר עלה לי החום. מפה לשם כל יום כיפור הייתי על הפנים עם חום גבוה ושיעול של מישהי שמעשנת מינימים שתי חפיסות ביום.

פתאום הייתי במצב שפעולה פשוטה כמו לקחת נשימה מהתחלה עד הסוף הפכה לכמעט בלתי אפשרית. בקיצור, פחות רצה, יותר שרועה על המיטה בסבל ורחמים עצמיים.

עכשיו מה שמעניין הוא שאותו דפוס קורה לי כבר שלוש שנים ברציפות. אני מחכה לחגים של תחילת שנה בטירוף, לא מפסיקה לחשוב על מה אני רוצה להשיג בשנה הקרובה ואז בום - נהיית ממש חולה.

אחרי כמה ימים מצאו לזה שם וקבעו שיש לי דלקת ראות. אז את השנה פתחתי פחות במרתון ויותר באנטיביוטיקה.

בזמן שחזרתי לי מהמרפאה חשבתי לעצמי שהדפוס הזה חוזר על עצמו ובטוח שהיקום מנסה להגיד לי משהו. וגם אם לא אז אני אחליט שהוא מנסה להגיד לי משהו כי סתם להיות חולה ככה ממש בלי להבין מזה כלום, זה לגמרי ניינטיז.

דקה אחרי זה הכל היה לי כל כך ברור. היקום צורח לי: יעל ת-נ-ש-מ-י (!!!).

כאילו לא בקטע ניו אייג'י במיוחד אלא בקטע אמיתי של שנייה לעצור ולנשום. ולנוח. ויותר מזה אולי גם להבין שדברים נורא נורא בסיסיים שנראים לי כל כך מובנים מאליו (כאילו זה פאקינג לנשום) יכולים ברגע להשתנות.

ואז קלטתי שאני תמיד מגיעה לתחילת השנה עם רשימה מטורפת של דברים שאני רוצה להשיג, יעדים, מטרות, שינויים. בכל זאת, אנחנו פה כדי להשתפר כל הזמן, להתפתח, בטח בדור המיוחד שאני שייכת אליו.

אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהגעתי לתחילת שנה עם רשימה של דברים, אפילו הכי בסיסיים בעולם, שאני פשוט מודה שיש לי. וזהו. בלי אבל, ובלי זה יכול להיות יותר טוב. פשוט דברים גדולים וקטנים שיש לי בחיים ואני אומרת עליהם תודה.

אז יחד עם כדור האנטיביוטיקה הראשון שבלעתי, החלקתי פנימה גם החלטה. מעכשיו, אני מפסיקה להגיע לחגים עם רשימה של יעדים ודברים לשפר ולהתקדם בהם, את זה אני עושה כל השנה, ברוך השם. והאמת - זה גם הכי קל לי.

מעכשיו אני מנצלת את החגים כדי לנוח רגע מהמירוץ, להירגע, לנשום ולהכין לי רשימה של הדברים שאני אסירת תודה עליהם. זה כבר הרבה יותר קשה. כי להגיד שבריאות זה הדבר הכי חשוב כשחולים זה קל. אבל מה עם להגיד תודה על הבריאות כשאני בריאה? ולהגיד תודה על האנשים שסביבי למרות שהם פה כבר כל כך הרבה זמן?

אני מרגישה שאלו קרני אור שנורא קשה להם לחדור דרך תריסי השגרה. והחגים יכולים להיות הזדמנות מעולה בשבילי לפתוח את התריסים ואת החלונות ופשוט לתת להן להכנס.

כמו כל דבר בחיים אני יודעת שזה עניין של אימון והרגל. ככל שאזכור להכין גם את הרשימה הזו, לא לקחת אותה כמובן מאליו, לא לבקר או לרצות לשפר כל הזמן, מתישהו זה פשוט ייכנס לשגרה וליום יום ויאפשר לי לאזן את המירוץ וההשגיות עם קבלת הטוב שמגיע איתם.

ואם אצליח בזה, באמת, אז זה כבר לא מרתון. זה פאקינג איירון מן.